1981, בעיר לוס אנג'לס שבפאקינג ארצות הברית הוקמה להקה אחת גדולה בשם מטליקה. באותה שנה בדיוק, רק שבישראל, נולדתי אני, וזה לא מקרי. תמיד הרגשתי שבמקום דם זורמת לי מתכת בגוף, שלא לדבר על השאגות שהייתי מוציא מעצמי בתור תינוק. טראש לפנים של כל העולם המחורבן הזה. כשגדלתי קצת התמתנתי כלפי חוץ. בכל זאת, היו אלה שנות השמונים, וניסיתי להסתגל: גידלתי שיער מנופח,חיקיתי את מייקל ג'קסון לחבר'ה, בניתי טיסנים, דברים כאלו.. אבל מבפנים אני רתחתי. כל הזעם הזה הוביל אותי לתחום הנפצים וחומרי הנפץ, אבל יצאתי ממנו די במהרה כשהבנתי שיש שני דברים שיכולים להביע את מה שאני מרגיש והם לכסח בגיטרה, ולסגוד לשטן. קניתי לעצמי גיטרה עם ברקים. רציתי עם גולגולות, אבל קניתי עם ברקים- זה בדיוק כמה העולם הזה מסריח. גידלתי מחדש את השיער, והצטרפתי לכמה שיותר להקות שיודעות לתת בראש: כלבת זונה, פרופיל 21, המשופמים העליזים, עכברי השאול, קרביים מדממים, ויש עוד, אבל פעלנו במחתרת, אז השמות לא מוכרים. היום אני כבר לא מנגן איתם, אבל הכעס עדיין שם. מבחינתי שום דבר לא השתנה. לוציפר הוא אותו לוציפר, והכל פה דפוק בדיוק באותה מידה. מידה 666.