נולדתי בשנת 82 על מעבורת בים האדום, כשהורי עשו את דרכם מאתיופיה לתימן. את שנות ינקותי ביליתי בלימוד שלושת ה-ל' החשובים: ללכת, לאכול, ולדבר, מאז לא יכולתי להפסיק לעשות את שלושתם. גדלתי לי להנאתי ולהנאת כל הסובבים אותי במרכז ת"א, ויש הטוענים שאם תסתכלו במילון תחת ההגדרה "שנקינאית" – תראו שם איזו פרחה עם חולצת בטן, טונה איפור ומלא שקיות של קניות ביד. אחרי כמה זמן, כשהתחלתי להתגבר, הוסעתי בעל-כורחי לצרפת מטעמי נציגות. למה? ככה. לאחר כמה שנים בצרפת בהן זכיתי בבסיס מוזיקלי עשיר, לא מעט צלקות נפשיות, ובאגטים שהקצה שלהם לא חותך את הבפנוכו של הפה, חזרתי לארץ והחלטתי שאומנות בכלל ומוזיקה בפרט זה כנראה מה שבאמת מעניין אותי, לא לימודים וכאלה (ילדים – אל תבינו אותי לא נכון, סטיי אין סקול!), ומאז התחלתי לחפש! כתבתי, הלחנתי, שרתי, ניגנתי, נסעתי, הארתי, הוארתי, חברתי, נפרדתי, מרדתי, ראיתי, שמעתי, למדתי, שמחתי, עצבתי, עיצבתי, הקלטתי, מיססתי, מיקססתי, הגדרתי ומוגדרתי. וככה, לאחר שחשבתי שמיציתי כמעט כל פועל שמסתיים ב"תי" זה קרה. גיליתי ככה, לגמרי במקרה, את מה שאולי חיפשתי כל הזמן. לאכול אותן אני לא כל כך אוהבת, אבל מי היה מנחש...